אמר רב אבא מאי דכתיב 'ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים' (הושע ז')? אני אמרתי אפדם בממונם בעוה"ז כדי שיזכו לעולם הבא, והמה דברו עלי כזבים. ומימרא נוספת, אמר רב פפי משמיה דרבא, מאי דכתיב 'ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע' (שם)? אמר הקב"ה, אני אמרתי אייסרם בייסורים בעולם הזה כדי שיחזקו זרועותם לעולם הבא, ואלי יחשבו רע.
כולנו מאמינים בני מאמינים וכולנו יודעים שיש שכר ועונש. יש עונשים בעולם הזה ויש עונשים בעולם הבא, ועונשי העולם הזה מורידים מהעונשים בעולם הבא. אבל החכמה היא לחיות את זה. לא מספיק לדעת את זה אלא צריך להשיב את זה אל הלב, צריך להרגיש את זה. כשיש למישהו צרות הוא צריך להרגיש איך הצרות האלו מורידות לו מהייסורים בעוה"ב. בילדותי גדלתי על אמרתו של אבי שיחיה, שהיה אומר תמיד על כל נזק ממוני, ברוך ה' ששופך את חמתו על העצים ועל האבנים ולא פוגע בגופנו. ואני אומר שאותו דבר צריך לומר גם כשמגיע עלינו נזק בגוף, ברוך ה' ששופך חמתו עלינו פה בעה"ז ולא ישפך עלינו בעה"ב. זה המושג של להודות על הרעה כשם שמודה על הטובה.
מכר מבוגר שכדרך כל אדם סובל לעיתים ממחושים שונים ומחלות שונות, אמר לי פעם, שבכל עת שמכאוביו מתגברים עליו, הוא חושב על מה שהוא חסך בגהינום. זו ההסתכלות האמיתית. כאילו יש לכל אדם לפניו שני שקים של ייסורים, כל מה שנכנס לשק של העוה"ז יוצא מהשק של העוה"ב.
יש כאלו שיאמרו שזה נסיון לנחם את עצמך ולתת לעצמך את הכח להתמודד. אכן, וזה חשוב בפני עצמו. אבל יותר חשוב מזה, זו האמת.
