הגמ' מביאה את דברי שילה בהסבר דברי רבי אלעזר, שאין לוקחים פרה אדומה מעובדי כוכבים כי כתוב "דבר אל בני ישראל ויקחו לי פרה אדומה..." יקחו בקריאה של יקיחו דהיינו יתנו. רק ישראל יכולים לתת פרה אדומה ולא עובדי כוכבים. הגמ' שואלת על זה מסיפורו המפורסם של דמא בן נתינה ועל סיפור זה אני רוצה להתמקד. חכמי ישראל חיפשו אבן לאפוד (או לחושן) והגיעו לאשקלון לביתו של דמא בן נתינה שהיה סוחר באבנים טובות וביקשו לקנות את האבן בשישים ויש אומרים בשמונים ריבוא דינרים. המתחות של הכספת היו מונחים תחת ראשו של אביו שישן באותו זמן, ודמא בן נתינה שהקפיד על כבוד אביו, ויתר על העיסקה כדי לא להעירו. מספרת הגמרא שלאחר שנה נולדה בעדרו פרה אדומה. נכנסו אצלו חכמי ישראל. אמר להם, יודע אני בכם שאם אני מבקש כל ממון שבעולם תתנו לי. עכשיו איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא. דמא בן נתינה, חוץ מזה שהיה מכבד את אביו, היה כנראה גם אדם חכם והוא הבין שהפרה שנולדה לו היא תוצאה ישירה של המעשה מלפני שנה בו כיבד את אביו. וכאן מגיע החלק המעניין. במהלך הדיון לשיטתו של רבי אליעזר על פי דברי שילה - איך לקחו מגוי פרה אדומה, מסיקה הגמ' שחכמי ישראל שמרו את הפרה אדומה הזו מרגע יצירתה ולא רק אותה אלא גם את אימה. ולשאלת הגמ' מה פתאום חשבו לשמור אותה, אומרת הגמ' שהיתה התערבות כל שהיא ביצירת פרה אדומה. כוס אדומה היו שמים לפני הפרה כשעולה עליה זכר. וכשהיתה מתעברת היה העגל נולד בצבע אותו ראתה אימו. מעין מה שעשה יעקב בעת יחמנה הצאן. ממשיכה הגמ' ודנה, א"כ למה לא עשו זאת בפרה של ישראל, ומסיימת הגמ' שפרותיו של דמא בנתינה היו מוחזקות בכך שהן יולדות פרות אדומות בעזרת ההתערבות של הכוס האדומה. מכל הדיון הזה עולה שמכיוון שפרה יולדת רק לאחר גיל שלוש, תהליך לידת הפרה אדומה של דמה בן נתינה התחיל לפחות שנתיים קודם הסיפור עם האבן שלא מכר לחכמי ישראל.
דמה בן נתינה יכל בקלות לבחור בדרך הקלה וה"רווחית" יותר ולתלות את לידת פרתו בתהליך העסקי הגנטי אותו הוא התחיל לפני שנתיים. אבל הוא יודע את האמת! הוא מבין שנכון, יש פה איזה תהליך שאמור במקרה ויצליח לתת לו פרה אדומה. אבל כשנולדת פרה זו, הוא יודע מי נתן לו אותה והוא גם מקשר מיד על מה ולמה.
יפה וראוי ללמוד סיפור זה בסמוך ונראה לראש השנה. הרבה פעמים אנחנו נתקלים בחיינו בדברים שנראים המשך ישיר של תהליכים המתקיימים במשך תקופה כזו או אחרת. ובכ"ז אנו האמונים על כך שהכל בגזירת עליון, יודעים שלכל דבר יש סיבה. יש סיבה למה זה קרה דוקא עכשיו, למה בצורה הזו, למה זה הצליח או למה זה נכשל.
מי שמתגלית אצלו מחלה שקיננה בגופו - על פי דברי הרופאים - תקופה ארוכה ואפי' שנים, בלי שאף אחד ידע. יכול בקלות לשכוח שבתחילת השנה היה ראש השנה ובה נכתב עליו לחיים או למוות, בו נכתב עליו האם יישליו או יתיסר, האם יהיה בריא או חולה, האם המחלה הזו תפרוץ או תשאר חבויה אי שם עוד שנים רבות ואולי לא תתגלה אף פעם.
מי שיש לן עסק שמצליח ומניב רווחים יפים במשך שנים, זה לא קורה מכח האינרציה או כתוצאה מעבודתו לשימור המצב. זה קורה כי כך גזר עליו ה' יתברך בראש השנה של כל שנה. וכשהעסק מתמוטט פתאום, גם זה לא בגלל שינויים כלכליים כלל עולמיים, אלא כי כך נחתם דינו בראש השנה האחרון.
אנו עומדים בפתחו של יום הדין מתוך ידיעה ברורה שלא משנה מה שהיה עד היום, לא משנה איך מסתימת השנה החולפת, מחר מתחילה שנה חדשה. היא מתחילה בדין חדש שיכול לתת לנו שנה חדשה שונה לגמרי מהשנה שעברה. לטוב ולמוטב הכל תלוי בהכנה שלנו ליום זה ובקיום מצוותו העיקרית של היום - המלכתו של הקב"ה על כל העולם ובעיקר עלינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה